מטופלת מספרת על סבוריאה
ורד הגיעה לקליניקה שלי בראשון לספטמבר.
היא הגיעה אליי עם דפוס חוזר ונשנה של סבוראה אדומה ומגורה בפנים ובקרקפת.
“היום אני ממש עצבנית”, היא אמרה. “היום הראשון ללימודים”.
“טוב זה ברור”, חשבתי לעצמי. “שלושה ילדים, כשהגדולה בת 7”.
“אני כל כך כועסת עליה”, המשיכה. “נועה היא ילדה מתוקה ופיקחית, אבל ממש לא אחראית”.
גם לנועה יש רגישות בעור, היא סובלת מאטופיק דרמטיטיס. ניסיתי להבין לגבי מערכת היחסים בין נועה לבין אמה ואת דרך ההתנהלות שלה איתה. האם ציינה שהיא דווקא מאד רגועה ומאופקת מול בתה למרות שיש לה המון כעס עליה. “היא מתנהגת ממש כמו תינוקת”, סיננה בזעם.
במהלך התהליך הטיפולי, הבינה ורד כיצד הכעס עובר בתת-המודע אל בתה, גם אם הוא אינו גלוי. ביקשתי לשמוע אירוע אופייני וסיטואציה ספציפית לחוסר האחריות של בתה.
“אתמול היינו בחנות בגדים כדי לקנות לה חולצה חדשה לבית הספר. בבקר כשהיא לבשה את החולצה, הבנתי שהיא בחרה את החולצה שגדולה עליה. ממש התעצבנתי על נועה, כי אמרתי לה לשים לב למה שהמוכרת שמה בשקית והיא ממש התרשלה.” סיימה האם.
בטכניקה של ‘טיול בין העמדות’, יכולתי לתת לורד לראות ולהרגיש את הסיטואציה משתי נקודות מבט נוספות, חוץ מזאת שלה. מנקודת המבט של בתה וממבט נוסף של מגשרת.
במהלך הטכניקה ורד החלה לבכות וקלטה לראשונה שהאחריות שהיא מבקשת מבתה אינה ריאלית לגיל שלה. כדי לשחרר את הכעס והעיגון האוטומטי לזה ש’הילדה כבר גדולה ואסור לה לטעות’, היה צורך לבנות עיגון חדש. לכעס במח שלנו ישנו מבנה נוירולוגי המאפשר התנהגות מסוימת אשר משתרש ומעוגן כדפוס. על מנת לבנות מסלול חדש, יש תחילה לאבחן את אותו מסלול וכאשר מבינים שהוא לא משרת אותנו, ניתן לבנות דפוס ומסלול חדש. כדי לבנות עיגון חדש, חומל ורך יותר, ביקשתי מורד שתדמיין את הרגע שבו נולדה בתה. היא תיארה רגע מרגש וקסום, רגע בו היא ראתה עיניים רכות מסתכלות עליה במבט תמים וחדש, רגע בו ליטפה את עורה הרך והעדין כשכולה נפעמת מהחוויה, שזה עתה הפכה אותה לאם. ביקשתי ממנה ‘להקליט’ ולעגן את הרגע המרגש הזה ולשמור אותו על גופה. אולי להניח יד על הלב שלה או לכרוך את הזיכרון הזה כמו צמיד על ידה. בקשתי מורד שתיזכר ותשתף אותי בדוגמא נוספת שבה נועה הייתה מאוד אחראית וגם את הזיכרון הזה ‘הקליטה’ ורד באותו המקום. מעתה, בכל עת שבו יהיו לה רגשות שליליים וכעס על נעה והיא תרצה לשנותם, היא תיזכר ברגע הלידה עם המבט התמים והטהור של בתה, ובזיכרון הנוסף ותחייך.
לאחר מספר ימים קיבלתי טלפון מורד. “שרה, את לא תאמיני.” אמרה. “פתאום ראיתי דברים שלא הייתי מודעת אליהם קודם לתהליך איתך. למשל, בפעם הראשונה קלטתי את המבט המפוחד של נעה כשחשבה שעשתה טעות ושהיא לא מספיק אחראית. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וסומכת עליה ואמרתי לה שמותר לטעות ושגם אמהות לפעמים טועות.
שמתי לב שהיא הרבה יותר רגועה, משחקת עם האחיות שלה וגם הרבה יותר שמחה. אני ממש מאושרת שיש לי את הכלים שנתת לי בתהליך. כל הבית יותר כייפי וגם האטופיק של נועה נרגע לגמרי”.
לאחר תהליך זה, שינתה ורד את התנהלותה בבית. יש לה את הכלים להסתכל על הרגעים שבהם היא כועסת ולהיות מסוגלת לשנות את דפוסי הסטרס בחייה.
“אה.. וגם קיבלתי שליטה על הסבוריאה שליוותה אותי בעור שלי במשך שנים. תודה, שרה!”.
היא הגיעה אליי עם דפוס חוזר ונשנה של סבוראה אדומה ומגורה בפנים ובקרקפת.
“היום אני ממש עצבנית”, היא אמרה. “היום הראשון ללימודים”.
“טוב זה ברור”, חשבתי לעצמי. “שלושה ילדים, כשהגדולה בת 7”.
“אני כל כך כועסת עליה”, המשיכה. “נועה היא ילדה מתוקה ופיקחית, אבל ממש לא אחראית”.
גם לנועה יש רגישות בעור, היא סובלת מאטופיק דרמטיטיס. ניסיתי להבין לגבי מערכת היחסים בין נועה לבין אמה ואת דרך ההתנהלות שלה איתה. האם ציינה שהיא דווקא מאד רגועה ומאופקת מול בתה למרות שיש לה המון כעס עליה. “היא מתנהגת ממש כמו תינוקת”, סיננה בזעם.
במהלך התהליך הטיפולי, הבינה ורד כיצד הכעס עובר בתת-המודע אל בתה, גם אם הוא אינו גלוי. ביקשתי לשמוע אירוע אופייני וסיטואציה ספציפית לחוסר האחריות של בתה.
“אתמול היינו בחנות בגדים כדי לקנות לה חולצה חדשה לבית הספר. בבקר כשהיא לבשה את החולצה, הבנתי שהיא בחרה את החולצה שגדולה עליה. ממש התעצבנתי על נועה, כי אמרתי לה לשים לב למה שהמוכרת שמה בשקית והיא ממש התרשלה.” סיימה האם.
בטכניקה של ‘טיול בין העמדות’, יכולתי לתת לורד לראות ולהרגיש את הסיטואציה משתי נקודות מבט נוספות, חוץ מזאת שלה. מנקודת המבט של בתה וממבט נוסף של מגשרת.
במהלך הטכניקה ורד החלה לבכות וקלטה לראשונה שהאחריות שהיא מבקשת מבתה אינה ריאלית לגיל שלה. כדי לשחרר את הכעס והעיגון האוטומטי לזה ש’הילדה כבר גדולה ואסור לה לטעות’, היה צורך לבנות עיגון חדש. לכעס במח שלנו ישנו מבנה נוירולוגי המאפשר התנהגות מסוימת אשר משתרש ומעוגן כדפוס. על מנת לבנות מסלול חדש, יש תחילה לאבחן את אותו מסלול וכאשר מבינים שהוא לא משרת אותנו, ניתן לבנות דפוס ומסלול חדש. כדי לבנות עיגון חדש, חומל ורך יותר, ביקשתי מורד שתדמיין את הרגע שבו נולדה בתה. היא תיארה רגע מרגש וקסום, רגע בו היא ראתה עיניים רכות מסתכלות עליה במבט תמים וחדש, רגע בו ליטפה את עורה הרך והעדין כשכולה נפעמת מהחוויה, שזה עתה הפכה אותה לאם. ביקשתי ממנה ‘להקליט’ ולעגן את הרגע המרגש הזה ולשמור אותו על גופה. אולי להניח יד על הלב שלה או לכרוך את הזיכרון הזה כמו צמיד על ידה. בקשתי מורד שתיזכר ותשתף אותי בדוגמא נוספת שבה נועה הייתה מאוד אחראית וגם את הזיכרון הזה ‘הקליטה’ ורד באותו המקום. מעתה, בכל עת שבו יהיו לה רגשות שליליים וכעס על נעה והיא תרצה לשנותם, היא תיזכר ברגע הלידה עם המבט התמים והטהור של בתה, ובזיכרון הנוסף ותחייך.
לאחר מספר ימים קיבלתי טלפון מורד. “שרה, את לא תאמיני.” אמרה. “פתאום ראיתי דברים שלא הייתי מודעת אליהם קודם לתהליך איתך. למשל, בפעם הראשונה קלטתי את המבט המפוחד של נעה כשחשבה שעשתה טעות ושהיא לא מספיק אחראית. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וסומכת עליה ואמרתי לה שמותר לטעות ושגם אמהות לפעמים טועות.
שמתי לב שהיא הרבה יותר רגועה, משחקת עם האחיות שלה וגם הרבה יותר שמחה. אני ממש מאושרת שיש לי את הכלים שנתת לי בתהליך. כל הבית יותר כייפי וגם האטופיק של נועה נרגע לגמרי”.
לאחר תהליך זה, שינתה ורד את התנהלותה בבית. יש לה את הכלים להסתכל על הרגעים שבהם היא כועסת ולהיות מסוגלת לשנות את דפוסי הסטרס בחייה.
“אה.. וגם קיבלתי שליטה על הסבוריאה שליוותה אותי בעור שלי במשך שנים. תודה, שרה!”.
