מטופלת מספרת על פיגמנטציה
י. הגיעה אליי אחרי שכבר עברה מספר רופאי עור וקוסמטיקאיות.
היא בת 33, נשואה+3 ילדים ומאוד מתוסכלת ממראה העור שלה.
בפגישה הראשונה שלנו היא אמרה שקשה לה להסתכל במראה ולראות את הכתם שעל פניה. הייתה לה פיגמנטציה באזור השפה העליונה, מעיין שפם חום.”כל קרם חדש אני קונה,כל שיטה אני מנסה. כלום לא עוזר לי, הייתי אצל רופאי העור הטובים ביותר, שנתנו לי מרקחות כאלה ואחרות …מה לא. עשרות אלפי השקעתי. אני כבר לא מאמינה בכלום.”
את הטיפול עם י . התחלתי באבחון הכתם על ידי מכשיר מיוחד.
זיהיתי שמדובר בכתם כתוצאה מדלקת ולא פיגמנטציה קלאסית. מה שאומר, שדרך הטיפול על ידי חומצות (כך היא טופלה עד כה) – איננה נכונה ואפילו החמירה את מצבה. היא הייתה מופתעת מהגילוי בגלל שכולם טיפלו בה כך, גם הרופאים. היא הייתה די סקפטית לגבי תוצאות האבחון, אבל היות והיא נשלחה על ידי חברה שפתרה בעיה דומה, היא החליטה לתת לשיטת ברקאי הזדמנות.
לרוב הכתמים הדלקתיים יש טריגר של סטרס.
ביקשתי את רשותה לבדוק את הטריגר הרגשי. הגשתי לה מראה ושאלתי אותה “מי את ללא הכתם הזה?”. היא השתתקה וראיתי דמעות בעיניה.
“ואו…אני חיילת, חופשיה, אהובה, מחוזרת, יפה…זו מי שאני …חופשיה, מבלה. לא כמו היום – היום אפילו לסרט אני לא מעיזה לצאת”.
שאלתי אותה: “מה מונע ממך לצאת לחופש ולבלות?”.
“גם בעלי מתעצבן עלי בגלל זה”, ענתה. “אני לא יכולה לעזוב את הילדים ולטוס לחו”ל. את יודעת איזו לוגיסטיקה זו להסביר לבייביסיטר מה לעשות? אני צריכה ממש לכתוב ספר שלם להפעלת הבית בלעדיי, שיהיה בדיוק כמו שאני רוצה…”.
“ומה יקרה אם זה לא יהיה בדיוק כמו שאת רוצה?”, שאלתי.
“מה יקרה? אה… אי אפשר…לא יודעת… לא חשבתי על זה… לאאאא!!
יהיה בלגן בבית ואולי הם יאחרו לחוגים… לא!”.
לרגע שתקתי ונתתי לה להיות בתוך הסיפור שלה… דמעות…
“בעלי ממש רוצה שנצא לחופש. אמר שהוא ממש התגעגע אלי. לבד, רק אני והוא. כבר 11 שנים שלא נסענו לחו”ל. את חושבת שאוכל?”, שאלה.
כמטפלת, איני יכולה לתת עצות, אבל לשאול את השאלות, כדי שנגיע להבנות, אני יכולה.
אחרי שבועיים ראיתי פוסט שלה בפייסבוק, המספר שהיא ובן זוגה יצאו לשייט. היא חזרה אלי אחרי החופש והכתם היה כבר ממש מטושטש.
זה ישמע מוזר, אבל בדרך כלל לתופעות או למחלות בעור ובגוף יש כוונה חיובית והיא להניע אותנו לפעולה, על מנת להזיז אותנו ממקום שכבר לא משרת אותנו.
י. סיפרה לי, שהיום היא כבר לא פוחדת ליזום חופש ולשחרר, אבל מה שריגש אותי ביותר, היה שהיא סיפרה לי שהיא שוב מרגישה יפה ונאהבת.
היא בת 33, נשואה+3 ילדים ומאוד מתוסכלת ממראה העור שלה.
בפגישה הראשונה שלנו היא אמרה שקשה לה להסתכל במראה ולראות את הכתם שעל פניה. הייתה לה פיגמנטציה באזור השפה העליונה, מעיין שפם חום.”כל קרם חדש אני קונה,כל שיטה אני מנסה. כלום לא עוזר לי, הייתי אצל רופאי העור הטובים ביותר, שנתנו לי מרקחות כאלה ואחרות …מה לא. עשרות אלפי השקעתי. אני כבר לא מאמינה בכלום.”
את הטיפול עם י . התחלתי באבחון הכתם על ידי מכשיר מיוחד.
זיהיתי שמדובר בכתם כתוצאה מדלקת ולא פיגמנטציה קלאסית. מה שאומר, שדרך הטיפול על ידי חומצות (כך היא טופלה עד כה) – איננה נכונה ואפילו החמירה את מצבה. היא הייתה מופתעת מהגילוי בגלל שכולם טיפלו בה כך, גם הרופאים. היא הייתה די סקפטית לגבי תוצאות האבחון, אבל היות והיא נשלחה על ידי חברה שפתרה בעיה דומה, היא החליטה לתת לשיטת ברקאי הזדמנות.
לרוב הכתמים הדלקתיים יש טריגר של סטרס.
ביקשתי את רשותה לבדוק את הטריגר הרגשי. הגשתי לה מראה ושאלתי אותה “מי את ללא הכתם הזה?”. היא השתתקה וראיתי דמעות בעיניה.
“ואו…אני חיילת, חופשיה, אהובה, מחוזרת, יפה…זו מי שאני …חופשיה, מבלה. לא כמו היום – היום אפילו לסרט אני לא מעיזה לצאת”.
שאלתי אותה: “מה מונע ממך לצאת לחופש ולבלות?”.
“גם בעלי מתעצבן עלי בגלל זה”, ענתה. “אני לא יכולה לעזוב את הילדים ולטוס לחו”ל. את יודעת איזו לוגיסטיקה זו להסביר לבייביסיטר מה לעשות? אני צריכה ממש לכתוב ספר שלם להפעלת הבית בלעדיי, שיהיה בדיוק כמו שאני רוצה…”.
“ומה יקרה אם זה לא יהיה בדיוק כמו שאת רוצה?”, שאלתי.
“מה יקרה? אה… אי אפשר…לא יודעת… לא חשבתי על זה… לאאאא!!
יהיה בלגן בבית ואולי הם יאחרו לחוגים… לא!”.
לרגע שתקתי ונתתי לה להיות בתוך הסיפור שלה… דמעות…
“בעלי ממש רוצה שנצא לחופש. אמר שהוא ממש התגעגע אלי. לבד, רק אני והוא. כבר 11 שנים שלא נסענו לחו”ל. את חושבת שאוכל?”, שאלה.
כמטפלת, איני יכולה לתת עצות, אבל לשאול את השאלות, כדי שנגיע להבנות, אני יכולה.
אחרי שבועיים ראיתי פוסט שלה בפייסבוק, המספר שהיא ובן זוגה יצאו לשייט. היא חזרה אלי אחרי החופש והכתם היה כבר ממש מטושטש.
זה ישמע מוזר, אבל בדרך כלל לתופעות או למחלות בעור ובגוף יש כוונה חיובית והיא להניע אותנו לפעולה, על מנת להזיז אותנו ממקום שכבר לא משרת אותנו.
י. סיפרה לי, שהיום היא כבר לא פוחדת ליזום חופש ולשחרר, אבל מה שריגש אותי ביותר, היה שהיא סיפרה לי שהיא שוב מרגישה יפה ונאהבת.
